החלטה בתיק רע"א 6520/05

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בע"א 1263/05 (השופטת דותן) מיום 6.6.05, בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ברוך) בת"א 1608/04, בש"א 22905/04 מיום 6.1.05, אשר דחה את בקשת המבקשים לצמצומו של צו העיקול הזמני שהוטל על נכסיהם, ולביטול הרחבת הצו.

ב.        (1)    בין בעלי הדין מתנהל סכסוך ביחס להסכם השקעה אשר נחתם ביום 20.9.00 בין המבקשת 1 למשיבה 1, בעניינו של פרויקט מקרקעין ("הפרויקט"), אשר למבקשת 1 זכויות בו. במסגרת סכסוך זה הגישה המשיבה 1 כנגד המבקשים, תביעה בבית המשפט המחוזי. עם הגשת התביעה, ביום 2.5.04, הגישה המשיבה 1 בקשה להטלת עיקול זמני על נכסים שונים של המבקשים. בקשה זו נתקבלה ביום 4.5.04. בין בעלי הדין אין מחלוקת, כי המבקשים לא עתרו לביטולו של צו העיקול הזמני. ביום 3.11.04 הגישה המשיבה 1 בקשה להרחבת צו העיקול המקורי, ובית המשפט נעתר לבקשה זו. ביום 9.11.04 הגישו המבקשים את הבקשה, שעליה נסבה בקשת רשות ערעור זו, לביטולו של צו העיקול הזמני וצמצומו או ייחודו למקרקעין הממושכנים. בבקשה נטען כי נוכח העובדה שהמשיבה 1 מחזיקה במשכנתא ראשונה על מקרקעי הפרויקט, אשר שוויה, כנטען, עולה על סכום התביעה, אין מתקיים יסוד ההכבדה הנדרש בבקשה לצו עיקול זמני, ועל כן, כך נטען, על העיקול הזמני להתבטל או להצטמצם למקרקעין הממושכנים ממילא לטובת המשיבה 1.

           (2)    רשם בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו נקבע כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר אשר די בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה. לגופם של דברים ציין, כי "המבקשים מלהטטים במספרים ובנתונים בהתאם לצורכי השעה. ברצותם, שווה הקרקע עפר ואפר וברצותם שווה היא סכומי עתק".

           (3)    בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. נקבע כי "שאלת מועד הגשת הבקשה לביטולו של העיקול אינה נקיה מספקות", אך מכל מקום אין להתערב בהחלטת הרשם אף לגופם של דברים. נקבע, כי עניינה של ההחלטה נשוא הערעור מהווה המשך להחלטה קודמת בה הוחלט להטיל עיקול זמני על נכסי המערערים, וכי על ההחלטה הראשונה לא הוגש ערעור, ואיש לא חלק על כך שנתקיימו התנאים הקבועים בתקנות להטלת עיקול, דהיינו עילת תביעה הראויה להתברר וחשש להכבדה. השאלה שעמדה בפני הרשם, כך נקבע, היתה היקף העיקול הנוסף, וטענת המבקשים כי יש ליקח בחשבון את ערכה של המשכנתא המוטל על הפרויקט אינה יכולה לעמוד, שכן המבקשים עצמם טענו במקום אחר כי אותו נכס מקרקעין נטול כל ערך.

           (4)    בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי שתי הערכאות הקודמות הסתמכו על דבריהם במסגרת תשובת לתגובה לבקשה שהוגשה על ידיהם להפקדת ערובה להוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ואולם, לשיטתם, בתשובה זו לא נטען כי מקרקעי הפרויקט הם חסרי ערך. עוד נטען כי משעה שהוגשה בקשה להרחבת צו עיקול זמני - אשר אינה מוסדרת, כנטען, בתקנות סדר הדין האזרחי - רשאים היו המבקשים להעלות טענות לא רק כנגד הנכסים הספציפיים נשואי בקשת ההרחבה, אלא אף כנגד עצם הצדקתו של צו העיקול הזמני, זאת על אף שהמבקשים לא עתרו מלכתחילה כנגד ההחלטה להטלתו של צו העיקול הזמני.

ג.        (1)    לאחר העיון, אדרש תחילה לטענה כי המדובר בתקיפת החלטתו של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם, ולכן אין עסקינן בגלגול שלישי ובתחולת הנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר). אמנם, אין המבקשים טוענים ככל הנראה לערעור בזכות, אלא לאי תחולתה המהותית של ההחלטה בעניין חניון חיפה הנזכרת. ואולם, ראיתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם בהקשר הפרוצדורלי שבו עסקינן. ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן - בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, 795 קבע המשנה לנשיא ש' לוין, ומי גדול כמותו בסדרי הדין, בשבתו בהרכב, כי "הרשם ושופט בית המשפט המחוזי שייכים לאותה ערכאה (הדגשה במקור - א"ר), משל היו שני חדרים באותה קומה", ולכן אין בנסיבות כאלה אחיזה לרעיון שלפיו קיימת זכאות לשתי ערכאות בלבד, ושלגבי ערכאה שלישית לא די בהצבעה על "אפשרות של טעות, עובדתית או משפטית, בהחלטות שתי הערכאות הקודמות", אלא יש צורך להצביע על שאלה נורמטיבית רחבה יותר כדי לזכות בדיון בגלגול שלישי. כשלעצמי סבורני, כי יש להתייחס לבקשה מעין זו שבענייננו ככלל כאל בקשה בגלגול שלישי, שהרי כזאת היא מהותית - שני שופטים דנו בתיק, זה בערעור על זה; ואם כך, אף אם לא היתה כאן "ערכאה" אחרת בהיבט ה"מוסדי", שכן שניהם דרים תחת קורת גגו של בית המשפט המחוזי, הנה במובן המהותי, והוא עיקר, היתה גם היתה ערכאת ערעור. ואכן, ראו החלטת השופט ריבלין בבש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית (טרם פורסמה), שאף היא עניינה בקשה לערעור בגלגול שני (דיון בגלגול שלישי) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם אותו בית משפט, ובה נקבע, כי השגה לבית משפט זה הריהי בגדר "גלגול שלישי" המחייב רשות ערעור, ובכך אישר את השקפתו של רשם בית משפט זה, השופט מרזל, באותו תיק (בש"א 3476/05). אמנם, בבש"א 7338/01 וינברג-דורון נ' כהנא, פ"ד נו(2) 913 קבע השופט ריבלין, כי החלטה של בית משפט מחוזי המהווה פסק דין בערעור על החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, נתונה לערעור בזכות וראו גם ע"א 13/80 הסמינר למורות בית רבקה נ' סולל בונה, פ"ד לו(1) 267, השופט (כתארו אז) ש' לוין; אך נראה שבע"א 13/80 וגם בבש"א 7338/01 היה המדובר בפסקי דין בבית המשפט המחוזי שהיו סופו של התיק - דחיית בקשה לרשות להגן באחד, דחיה על הסף בשני, ולכן נתפס הדבר כגלגול שני. אמנם, כשלעצמי דומני כי אף באלה ניתן לשאול אם לא בגלגול שלישי עסקינן, כאמור גם בבש"א 4511/05 הנזכרת, ומן הסתם עוד יידרש לכך הרכב בבית משפט זה ביום מן הימים.

           (2) (א) דרך עקבית לטיפול בכל אלה היא לדעתי בהעמדת השאלה האם היה לצד המעוניין יומו הערעורי, ואזי יום ערעורי נוסף טעון רשות; בחקיקה הקיימת ככלל כך בתחום האזרחי וכן המינהלי, ואף מקום שערעור על החלטה (אחרת) טעון רשות, אפשר בכל מקרה לערער על ההחלטה בזכות בגדרי הערעור על פסק הדין או ההחלטה ה"סופית" בתיק (חריג בולט לכך הוא תביעות קטנות; רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (טרם פורסמה)). ראו בכל אלה סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה; סעיפים 41, 52, 64 ו-96 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 וסעיפים 11- 12 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000. איננו עוסקים כאן כמובן בתחום הפלילי שבו בהקשרים מסוימים כמו בדיני המעצרים יש ערר בזכות גם בגלגול שלישי. האמור הוא הכלל ה"אזרחי"; לפילוסופיה השיפוטית ולחשיבותה של זכות הערעור ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי מה' 8 (בעריכת ש' לוין) פרק 24, עמ' 749 ואילך; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, סעיפים 37-32 ועוד; ח' בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2) פרק ג', עמ' 57 ואילך; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8 584-585.

              (ב) בנידון דידן, מכל מקום, אין ענייננו בהחלטות ש"סיימו" את התיק אלא בהחלטות ביניים, והריהו בוודאי גלגול שלישי הטעון רשות, לאחר שהבקשה כבר נבחנה בכור המצרף של שני פורומים שיפוטיים; והנה במהותו אין התיק מעלה נושאים נורמטיביים החורגים ממחלוקת הצדדים, אשר בשכמותם נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי, על פי האמור בהחלטת חניון חיפה. עוד אזכיר, כי בהליך ביניים מצומצמת במיוחד ההתערבות בגלגול שלישי (ראו רע"א 7095/97 מנורה נ' עזרא (הנשיא ברק) (לא פורסמה); רע"א 2121/05 לזמי נ' שקולניק (לא פורסמה)).

           (3)    נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה, אך אנמק זאת גם לעיצומה. אכן, שני השופטים שקדמו נדרשו לפער שזיהו בין התייחסות המבקשים לנכס המקרקעין שעליו הוטל העיקול בשתי הזדמנויות שונות, באוקטובר 2004 ובנובמבר 2004. הרשם המלומד, בהחלטתו מיום 6.1.05, בגין עתירת המבקשים שהוגשה ב-3.11.04, לדחות את בקשת המשיבה 1 להרחבתו של צו העיקול הזמני, דיבר על ליהטוט בנתונים מצדם של המבקשים - "ברצותם, שווה הקרקע עפר ואפר וברצותם שווה היא סכום עתק". השופטת דותן בערעור חזרה (בפסק דינה מיום 6.6.05) ונדרשה לעניין זה. המבקשים משיגים על כך באמרם, כי טענת ה"ליהטוט" יסודה בכתב בי-דין שהגישו בתשובה לתגובת המשיבה 1 לבקשתם להטלת ערובה להוצאות עליה, מיום 20.10.04, ושם נטען מטעמם, כי "כל ה'נכסים' הנטענים (על-ידי המשיבה 1 - א"ר) כלל אינם נכסים מוחשיים וברי מימוש, אלא ספקולציות ולהטוטים משפטיים שכולם קשורים לתביעה בתיק זה" (הדעת נותנת שזהו מקור הניסוח בהחלטתו של הרשם המלומד); ולהלן הם מביאים דוגמה לכך שערבותו של מבקש 2 אינה "נכס", וכך גם טענה בדבר "זכות למשכון נוסף", ולשיטתם "לתובעת (המשיבה 1 - א"ר) אין איפוא, כל נכסים בישראל. העובדה כי התובעת נדרשת להצביע על זכויות מותנות וערטילאיות למיניהן... אך מעצימה את המסקנה, כי מדובר בחברה ריקה מתוכן". בבקשה הנוכחית טוענים המבקשים, כי "לא נדרשו בשום צורה שהיא לשוויים של מקרקעי הפרויקט כבטוחה או כנכס שניתן להיפרע ממנו", ומבקשים הם להסיר מן הדרך את "אשמת" ה"ליהטוט".  ואולם, קירוב מבטנו אל המסמכים שצירפו המבקשים בהגינותם מגלה, כי בסעיף 5 לתגובת המשיבה 1 באשר לבקשה לערובה להוצאות מיום 17.10.04 נאמר, כי "הנתבעת 1 (המבקשת 1 - א"ר) רשמה לזכות התובעת (המשיבה 1 - א"ר) משכנתא מדרגה ראשונה, על זכויותיה של הגב' בלה רז-קליין, בשטח כולל של כ-948 מ"ר בגוש 6942 חלקות 69, 72 ו-86 במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב". והנה, נכס זה הוא חלק מהותי (3 מתוך 6 חלקות) מן הנכס נשוא העיסקה שבחוזה מיום 20.9.00 בין המבקשת 1 למשיבה 1 אשר עליו נטושה המחלוקת. אך בתשובתם הנזכרת לתגובת המשיבה 1 (וכן בבקשה הנוכחית, באותו נוסח), אין המבקשים נדרשים כלל לנכס זה, אלא לנכסים מיוחדים אחרים שעליהם הצביעה המשיבה 1 כערבים להוצאות, ושתיקתם בקשר לנכס זה אומרת דרשני. זאת, לעומת אמירתם באשר לאותו נכס עצמו, בבקשה לצמצומו של צו העיקול הזמני ולביטול ה'הרחבות' לו, כי "... המשיבה עצמה מודה כי היא מחזיקה בבטוחה להבטחת תביעתה ואשר שוויה עומד כיום על 2,370,948 מ' דולאר ארה"ב". לשלמות התמונה נוסיף, כי על כך הגיבה המשיבה 1  באמרה כי שוויו הריאלי של הנכס נמוך כיום "עשרות מונים ממה שנטען...", שווי ש"היה אולי נכון (כנטען - א"ר) למועד חתימת ההסכם, בעוד שכיום שווי הנכס צנח", ודי בו כערובה להוצאות, אך לא לכיסוי סכום התביעה. הדעת נותנת, כי לשוני שבעמדות המבקשים בשני ההליכים באותו תיק כיוונו שני השופטים בהחלטות הקודמות.

           (4)    לעניין זה ניתן לכאורה לומר, כי המבקשים מצויים בהשתק שיפוטי, שעניינו "מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים" (השופט גרוניס ברע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים (טרם פורסם)); ואף שם דיבר השופט גרוניס על "להטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים". תכלית ההשתק השיפוטי היא, כדברי השופט גרוניס שם, "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט"; יצוין כי באותו עניין נדרש השופט לדרישת "ההצלחה הקודמת" (בהליך שיפוטי ראשון) לשם היווצרותו של השתק שיפוטי, ומביע דעתו, אף שאמנם לא נזקק להכריע בכך, כי אינו משוכנע שדרישה זו היא תנאי ואין בלתו בכל מקרה; וראו גם הערתי שם, כי "בעיני היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה, שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים". בענייננו, גם בלא קשר לגורל הבקשה לערובה להוצאות, היה אכן לכאורה מקום לשופטים שקדמו לתהות באשר לעמדת המבקשים בעניין הנכס נשוא ההסכם ושוויו בשתי ההזדמנויות, ולהסמיך על כך את החלטתם. משיכול היה להיווצר חשש כי לשיטת המבקשים עצמם אין המדובר בנכס שדי בו לבטוחה הנדרשת - ואי אפשר לומר שאין הדבר כן - די אף בכך שלא להיעתר לבקשה הנוכחית.

           (5)    עם זאת, אדרש בקצרה גם לטענה בדבר העיקול והרחבתו. העיקול הזמני המקורי הוטל ב-4.5.04. המבקשים לא ביקשו ביטולו של הצו, כפי שיכלו בהתאם לתקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. הבקשה נשוא ההליך דנא הוגשה על-ידי המשיבה 1 ב-3.11.04, ועניינה הרחבת העיקול לנכסים נוספים של המבקשים (בקשה זו עצמה לא צורפה לבקשה הנוכחית). בית המשפט נעתר לכך. המבקשים עתרו ביום 9.11.04 לביטול ההרחבה ואף לצמצום הצו שהוטל מלכתחילה, ונימקו זאת בכך שהבטוחה - הנכס נשוא העיסקה, שלגביו רשומה המשכנתא - עולה בערכה על סכום התביעה, ואין חשש להכבדה על ביצועו של פסק הדין. מן הבקשה לא למדתי מה היקף הנכסים שהיו בצו הראשון, מעבר לנכס נשוא העיסקה, ואף לא מה הנכסים שלגביהם נתבקשה הרחבה. המשיבה 1 הגיבה (25.11.04) הן בטענת איחור במועד - וייחסה את המועד ליום המצאתו של הצו הזמני, 6.5.04, והן לגופם של דברים, ובין השאר בנושא שווי הנכס שבו דובר לעיל. באשר למועד, הרשם המלומד סבר כי בקשת המבקשים הוגשה באיחור, ואף השופטת בגדרי הערעור סברה כי אין העניין נקי מספקות (זאת מעבר להגשתו של הערעור עצמו באיחור). דומני שיש לפצל את ההתיחסות לעניין מועד הגשתה של הבקשה בין חלק הבקשה הקשור בעיקול המקורי, שלגביו בוודאי הוגשה בקשתם של המבקשים  באיחור, ובין החלק הקשור בהרחבה, שלגביו אין הדבר כן. לא אוכל לקבל את טענת המבקשים, כי בקשת "הרחבה" באשר לעיקול שלא הוגשה לגביו בקשת ביטול במועדה (תוך 30 יום, לפי תקנה 367(ג)), פותחת מחדש את העיקול כולו; "הזדמנות חגיגית" זו לא לכך נוצרה, משלא הוגשה במועדה  בקשה לביטול צו העיקול שניתן במעמד צד אחד, אין בקשה ל"הרחבה" על-ידי מטיל העיקול פותחת את העיקול מחדש. לעניין דיון מחודש קיימת תקנה 368(א) המאפשרת עיון מחדש בצו זמני, כולל עיקול, "בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו" או אם "מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו". בקשה כזאת, למיטב הידיעה, לא הוגשה בענייננו. ואולם, דומני שלא כך באשר לצו ההרחבה, שעליו יכלו לדעתי המבקשים להשיג משעה שניתן, ככל שהמדובר בהרחבה בלבד. בסיכום, אין בידי לקבל את הטענה כי זכאים היו המבקשים, בלא שעתרו לביטולו של צו העיקול המקורי, לפתוח מחדש את הספר לגביו בלא בקשה לעיון מחדש. ובענייננו אף  באשר להרחבה, לכאורה יכלו המבקשים להשיג עליה כמות שהיא, אך משנוצר אותו פער שעליו דובר לעיל בין עמדותיהם בכתבי בי-דין שונים לגבי שווי הנכס נשוא העיסקה - ומחוסר ידיעה כאמור אינני נדרש למהות ההרחבה שנתבקשה - ננעלה על-ידי שני השופטים בהליכים הקודמים הדלת לנושא זה וטעמם עמם; ונוכח האמור לעיל, איני רואה מקום להתערבות בגלגול שלישי של בית משפט זה.

           (6)    בטרם סיום אציין, כי המבקשים העלו גם טענה בדבר הצורך להקפיד בזכות הקניין של הנתבע בהקשר החוקתי, ונסמכו על בש"פ 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479 (השופטת דורנר), שלפיו מוענק בגדרי עיקול מעמד עדיף לאינטרס הנתבע, הן כיוון שהתובע נושא בנטל הראיה, והן כיוון שזכות הקניין היא חוקתית (עמ' 482); ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מה' 8), 522. אכן, מתקין התקנות קבע את סדרי הבקשה לביטול (תקנה 367 (ג)) והעיון מחדש (תקנה 368 (א)), ויש לפרש אפשרויות אלה הניתנות לנתבע גם על רקע זכותו החוקתית; אולם, משאלה לא ננקטו על-ידי המבקשים, קשה להלום טענה חוקתית מצדם לעת הזאת.

ד.        נוכח כל האמור, לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, י"ג באב תשס"ה (18.8.05).

                                                                                        ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מפ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: